החלטה בתיק ב"ש 10212/07

1.         כנגד המשיב הוגש לבית משפט השלום בירושלים כתב אישום, המייחס לו עבירות של גניבה והחזקת רכוש גנוב (ת"פ 4467/07). על פי כתב האישום, המשיב גנב מחשב נייד מבית משרדים ובחיפוש בביתו נמצאו שני מחשבי כף יד, מכשיר טלפון, צרור מפתחות ומצלמה כשהם מוסתרים במקומות שונים.

2.         עם הגשת כתב האישום התבקש מעצרו של המשיב עד תום ההליכים, כאשר בבקשת המעצר צוין כי לחובת המשיב, יליד 1982, 11 הרשעות קודמות בכשלושים תיקים פליליים. עוד נאמר, כי ביום 13.3.06 הורשע המשיב בעבירות גניבה והתחזות ונדון למאסר בפועל למשך 18 חודש וכן למאסר מותנה ל-12 חודש, שהוא בר הפעלה עתה.

3.         בית משפט השלום (כבוד השופט ר' יעקובי) החליט ביום 7.10.07 (ב"ש 7563/07), לאחר שלא הייתה מחלוקת בדבר קיומן של ראיות לכאורה, כי קיימת עילת מעצר, שכן מדובר במשיב שהורשע בעבירות רכוש רבות, כמו גם בעבירות נוספות, כולל עבירות "המצמצמות את האפשרות לתת בו אמון" (כמו ניסיון בריחה ממעצר, התחזות והונאה). עם זאת, "כדי שלא לחסום הרמטית כל אפשרות לשחרור בתנאים", הורה בית משפט השלום על הגשת תסקיר מעצר. בית המשפט החליט לעצור את המשיב עד לתום ההליכים וקבע, שאם שירות המבחן יבוא בהמלצה חיובית, תוגש בקשה לעיון חוזר.

4.         בתסקיר המעצר מיום 28.10.07 המליץ שירות המבחן על שחרור המשיב לחלופת מעצר במסגרת אישפוזית "התקוה" באשקלון. שירות המבחן ציין בתסקירו, כי עוד בחודש יוני 2007 ביקש המשיב לקבל טיפול על מנת להיגמל מהתמכרותו לסם. ההמלצה על שילוב המשיב במסגרת אישפוזית נועדה לצורך תהליך של גמילה פיזית.

שירות המבחן הביע ספקות באשר למוכנותו ובשלותו של המשיב להשתלב בהליך של גמילה, אך על אף זאת המליץ לאפשר לו ניסיון טיפולי נוסף, לרקע נתונים אחרים, כפי שיפורט להלן.

5.         לאחר הגשת התסקיר הוגשה על ידי המשיב בקשה לעיון חוזר (ב"ש 8542/07), ובית המשפט ראה לנכון לאמץ את המלצת שירות המבחן.

בית המשפט הפנה להחלטות קודמות שניתנו על ידו במצבים בהם התבקש שחרור נאשמים לחלופת גמילה (ראו בעיקר ההחלטה המפורטת שניתנה בב"ש (שלום-י-ם) 3478/03 מדינת ישראל נ' שמעוני, החלטה מיום 13.4.03), כמו גם להחלטות שניתנו על ידי בית המשפט העליון בנדון, ומצא, שמכיוון שמדובר באדם צעיר, יהא זה רצוי גם לחברה בכללותה "שכבר עתה יפתח [למשיב] פתח לשיקום, על פני המסלול של מעצר, העלול לשאוב את ה[משיב] לעומקם של מחוזות מאוד בלתי רצויים". עוד ציין בית משפט השלום, כי המשיב מואשם בעבירות רכוש שאינן מן החמורות, וכי השהייה באישפוזית מצמצמת מאוד את הסכנה שהמשיב יבצע עבירות רכוש.

6.         בית משפט השלום קבע, כי עד לקבלתו של המשיב לאישפוזית, הוא ימשיך וישהה בבית המעצר, ויוכל לצאת לבדיקות ולראיונות. כשיתקבל לאישפוזית, יוכל המשיב לשהות שם, כאשר הוא יהיה בפיקוח שירות המבחן. כמו כן, נקבעו ערבויות כספיות.

ב"כ המשיב ציין בדיון בערר, כי אין עוד צורך בקיום בדיקות וראיונות, שכן המשיב התקבל בפועל לאישפוזית "התקוה", כפי שמסר טלפונית האחראי במקום וכפי שגם עולה מתסקיר המעצר.

7.         על החלטתו הנ"ל של בית משפט קמא הוגש הערר דנן. טענתה המרכזית של העוררת היא, שאין זה ראוי לשחרר את המשיב ממעצרו במסגרת הליכי המעצר, במיוחד כאשר המשיב כפר במיוחס לו ונקבע מועד לשמיעת הוכחות. העוררת מפנה, בין היתר, לאמור בבש"פ 3797/00 זרעיני נ' מדינת ישראל (החלטת כבוד השופטת ביניש מיום   4.6.00). לטענת העוררת, הפסיקה חזרה וקבעה, כי, גם אם יש מקום לשלב את המשיב בתוכנית גמילה במסגרת ההליך הפלילי, בכל מקרה אין לעשות כן בגדר הליכי המעצר. זאת לנוכח ההלכה לפיה, ככלל, אין מקום לשחרר לחלופת מעצר לצורך הליכי גמילה שלא החלו קודם למעצר.

עוד נטען בערר, כי בהחלטת בית משפט קמא לא ניתן משקל לספקות ששירות המבחן עצמו הביע באשר לסיכויי תהליך הגמילה, כי לא ניתן משקל מספיק לעברו המכביד של המשיב שחומרתו רבה דווקא לרקע גילו הצעיר וכי לא ניתן משקל ראוי למסוכנות הרבה שיש לייחס למשיב, בהתחשב בעברו הפלילי.

8.         לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, שהטיבו לבטא את עמדותיהם, ולאחר ששקלתי את מכלול הנתונים ועיינתי בהחלטות שניתנו במקרים דומים, הגעתי למסקנה לפיה דין הערר להידחות, בכפוף לשינוי טכני בהחלטת בית משפט קמא, שיפורט להלן.

אכן, כרגיל, אין פותחים בהליך גמילה במסגרת הליכי המעצר, אם כי ניתן למצוא בפסיקה מקרים בהם סטו בתי המשפט ממדיניות זו, ולחלקם הפנה בית משפט השלום בהחלטתו. ואולם, במקרה דנן חברו יחד מספר נתונים שהביאוני בסופה של התלבטות להחליט על דחיית הערר:

ראשית, מדובר באדם צעיר, אשר מגיל מוקדם מאוד (13) התדרדר לסמים. מחריד לקרוא בתסקיר, כי אדם צעיר זה "רגיל" לחיי כלא. והנה, שירות המבחן התרשם, כי המשיב מגלה סימני עייפות מאורח החיים השולי שהוא מנהל לאורח שנים רבות. המשיב גם פנה לקבל טיפול והחל בהליכי מקדמיים לשם כך, עוד בטרם נעצר. מכלול נתונים זה מצביע על כך, שקיימת אפשרות לפיה המשיב מצוי בנקודת זמן שמן הראוי לנסות ולנצלה במטרה להסיט את מסלול חייו הנוכחי לכיוון חיובי ומועיל יותר, לעצמו ולחברה.

כאמור, זו גם הייתה התרשמות שירות המבחן, ואין לזקוף לחובת המשיב (או לחובת השירות) את הספקות שראתה קצינת המבחן לנכון לבטא בתסקיר, בהגינות ובמקצועיות.

דווקא העובדה שהמשיב מכור לסם מגיל כה מוקדם, יכולה לחזק את האפשרות, שעל אף שהוא עדיין אדם צעיר, הוא הגיע כבר עתה לשלב בו הוא מבטא עייפות אמיתית ממצבו, מה שיכול להוות מנוף ותמריץ לשינוי בדרך החיים.

שנית, במקרה דנן האישום שמיוחס למשיב, כשלעצמו, הוא אישום בעבירות רכוש שאינן מן החמורות. אכן, עברו הפלילי של המשיב מכביד ביותר ומעיד על מסוכנותו לציבור, אלא שהחלופה המוצעת היא חלופה סבירה מבחינה זו, שכן מדובר בקהילה טיפולית סגורה.

שלישית, מנתוני המקרה נראה, כי העילה העיקרית שהביאה למעורבותו של המשיב בפלילים היא התמכרותו לסמים בגיל צעיר. במצב זה, כאשר הגורם המקצועי סבור שיש תקוה שהליך גמילה יעלה יפה, ניתן, במקרה המתאים, לשחרר נאשם ממעצר לצורך כך (בש"פ 6504/03 מדינת ישראל נ' חביב, החלטת כב' השופטת דורנר מיום 17.7.03). מהלך זה, אם יעלה יפה, עשוי לעצור את הסחרור שבו נתון מי שעובר עבירות כדי לממן רכישת סם.

רביעית, כפי שפסק כב' השופט זמיר בב"ש 90/99 מדינת ישראל נ' פלוני (החלטה מיום 10.1.99), כאשר מדובר ב"מקרה בעייתי ... כאשר הכף אינה נוטה באופן ברור לצד המעצר או לצד השחרור", יש משקל להחלטת הערכאה הראשונה, על אף שבהליכי מעצר ערכאת הערעור שוקלת מחדש ובאופן עצמאי את כל החומר הנוגע לענין, ואין מדובר בערעור במובנו הצר, אלא ב"שמיעה מחדש". נמצא, כי במכלול השיקולים יש מקום לכלול גם את העובדה, שבית משפט השלום מצא לנכון לשחרר את המשיב בתנאים האמורים.